עיריית פ"ת תפצה אשה ששברה רגל בשל מכשול במדרכה

לפני תביעת התובעת כנגד הנתבעים בגין נזקי כאב וסבל ועזרת צד ג' שנגרמו לה, לטענתה, משפצעה ושברה את ברכה בגין מכשול במדרכה. לטענת התובעת, קיומו של המכשול במקום נובע מהתרשלות הנתבעים, יחד ולחוד. 

התובעת היא ילידת שנת 1952. לטענתה, ביום 31.5.04 בשעת ערב הלכה בשביל לצד רחוב בו ביצעה הנתבעת 1, באמצעות הנתבעים 3 ו - 4, עבודות תשתית ובינוי. לדבריה, לפתע נתקלה במוט ברזל קצר שבלט מהקרקע, נפלה ונפגעה בברכה השמאלית. המוט חדר לברך וגרם לפצע פתוח. לאחר מכן אובחן בברך גם שבר והתפתחה דלקת.  התובעת הדגישה כי לא היה במקום כל גידור, סימון או אזהרה. על מנת להיכנס לגדרי הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות העמידה התובעת את נזקה על סכום התביעה המכסימלי בבית משפט זה.

הנתבעות 1 ו - 2 לא התייצבו למשפט. גם כתב הגנה לא הגישו, למרות שביום 12.11.06 נענה בית המשפט לבקשתן למתן ארכה להגשת כתב הגנה. אציין כי לאחר שהדיון תם התקבל בבית המשפט מסמך בפקס ובו בקשה להמתין לנציגת הנתבעות אשר נסעה בטעות לבית המשפט בראשון לציון. כאמור, לרוע המזל המסמך הגיע לאחר שהדיון תם והצדדים פנו לדרכם. מאוחר יותר הופיעה בבית המשפט הנציגה עצמה, דחופה ובהולה והתבררו לה פני הדברים. מדבריה קיבל בית המשפט את הרושם כי בדעת הנתבעות להגיש בקשה לעכב מתן פסק הדין ולקבוע דיון נוסף על מנת שיהיה להן יומן. למרות המתנה ארוכה, כל בקשה כזו לא הוגשה. בנסיבות אלה רואה אני ליתן את פסק הדין.

בהיעדר כתב הגנה והתייצבות, אין לי אלא  לקבל את התביעה כנגד הנתבעות 1 ו - 2, במלואה.

עתה לנתבעות 3 ו - 4. 

בכתב הגנתה הודתה נתבעת 3 כי אכן עבדה במועד הרלוונטי ברחוב בו נפלה התובעת, וביצעה שם עבודות תשתית. לדבריה העבודות הוזמנו על ידי הנתבעת 1 באמצעות החברה לפיתוח פתח-תקווה. לטענת הנתבעת 3, עבדו במקום קבלנים רבים ולא הוכח כי דווקא היא אחראית למוטות הברזל הבולטים מהמדרכה. עוד טענה כי לא ברור מטענות התובעת היכן בדיוק נפלה. לבסוף טענה כי התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית לעניין הנזק.

הנתבעת 4 אישרה כי היא פיקחה על העבודות במקום מטעם החברה לפיתוח פתח-תקווה, ובין היתר פיקחה על הנתבעת 3. אלא שלטענתה, האחראית הבלעדית על הסדרי התנועה במקום ועל בטיחות העוברים והשבים היתה הנתבעת 3. הנתבעת 4 מכחישה כי התרשלה.  

לאחר שעיינתי בראיות, שמעתי את העדים ונציגי הצדדים (אלה שהופיעו), באתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל.

התובעת הגישה תצלומים מזמן אמת של מקום הנפילה (ת/2 - ת/4). מיקום הנפילה כעולה מתצלומים אלה עולה בקנה אחד עם התצלום שהציגו הנתבעות (נ/1) וברור כי המדובר הוא בשביל להולכי הרגל שהוכן וגודר לצד חפירות תשתית. בתצלומי התובעת נראים בבירור מוטות ברזל קצרים ומסוכנים ביותר, הבולטים ממשטח ההליכה ללא כל גידור, הגנה או סימון. התובעת העלתה אפשרות כי המדובר הוא במוטות שנותרו לאחר שפורקו ספסלים מהמקום. עיון במרווח שבין המוטות תומך בדעה זו. נציג הנתבעת 4 אישר כי אכן פורקו ספסלים במקום, העיד כי הנתבעת 3 היא שפירקה את הספסלים ואישר כי הנתבעת 4 היא שפיקחה על הנתבעת 3. הנתבעת 3 טענה כי "הספסלים היו לאורך כל רחוב ז'בוטינסקי ופרקנו בנקודות שעבדנו, סגרנו קטע ופרקנו". לשאלה האם בטרם פורקו ניצבו הספסלים במקום בו הוקצה שביל ההליכה ענה " לא זוכר אם הספסלים היו בשביל". אני קובעת כי המוטות נותרו בשביל לאחר פירוק הספסלים, כפי הנראה באמצעות ניסור המוטות.  

אין צורך להכביר נימוקים ומלים על מנת לקבוע כי הותרת מוטות ברזל חדים הבולטים ממשטח שנועד ספציפית להליכת הולכי רגל, מהווה התרשלות חמורה ומובהקת העולה כדי הצבת מכשול לפני עיוור וסיכון ממשי לכל אדם העובר במקום. עיון בתצלומים מעלה כי המדובר במוטות קצרים יחסית, אשר יקשה מאד להבחין בהם, בפרט בשעת חשיכה. אדם סביר רשאי להניח כי הוא רשאי לפסוע בבטחה בלא להשגיח על כל צעד ושעל בשביל שהוקצה באופן מיוחד להולכי רגל. אין פלא על כי התובעת כשלה ונפלה על גבי מוט כזה, ומן הסתם כשלו ונפלו עוד רבים כמותה.  

האחריות לנזקה של התובעת חלה על הנתבעות כולן: הנתבעת 1 הינה לא רק מזמינת העבודות, אלא גם האחראית מכח החוק על תחזוקת הדרכים והמדרכות בתחומה על מנת שתושביה יוכלו לנוע בהם בבטחה. אציין כי גם אם היתה הנתבעת 1 מתגוננת, ואפילו היה מוכח כי המזמינה היתה החברה לפיתוח פתח-תקווה ולא הנתבעת 1 ישירות, ספק אם היה עולה בידה להרים את הנטל שהיה מוטל עליה להוכיח כי עשתה את כל הנדרש על מנת לעמוד בחובת הזהירות החלה עליה כרשות מקומית. אין צורך לומר, כי הנתבעת 1 אינה משתחררת מאחריותה זו בהפעלת קבלן פרטי או מפקח פרטי. עליה גם לפקח על פעילותם של אלה באופן שוטף, על מנת להבטיח את שלום תושביה. הנתבעת 1 כשלה בחובתה זו במקרה שלפנינו. הנתבעת 2 חבה כמבטחת של הנתבעת 2. הנתבעת 3 חבה בתור מי שבפועל פירקה את הספסלים והותירה בשביל ההליכה שהקצתה מוטות ברזל מסוכנים. הנתבעת 4 חבה כמי שהיתה המפקחת על הנתבעת 3, והיה זה מתפקידה, בין היתר, להבטיח כי הנתבעת 3 תשמור על הוראות הבטיחות ולודא כי השביל להולכי הרגל פנוי ובטוח.  

באשר לשיעור הנזק. עיינתי היטב במסמכים שהוצגו לי. אכן, אין חוות דעת רפואית, אך לעניין קביעת פיצוי בגין כאב וסבל אין לי צורך בחוות דעת כזו ודי לי במסמכים שהוצגו לפני. משמדובר בשבר פתוח בברך, שהצריך תפרים ואשר לאחר מכן אף הסתבך לדלקת - פגיעה קשה וכואבת ללא ספק, וכאשר התובעת נזקקה להמשך מעקב רפואי משך מספר חודשים, סבורני כי הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל ועזרת צד ג' לה נזקקה התובעת ללא ספק נוכח מהות הפגיעה, הוא בגובה מלוא סכום התביעה, סך של 17,800 ש"ח.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות כולן, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 17,800 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך של 1,200 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום כ"ז בשבט, תשס"ז (15 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.